תחלואה נלווית נפוצה בקרב חולי שבץ ומשפיעה על ההישרדות לאחר האירוע. עם זאת, לא ברור האם התחלואה הנלווית משפיעה על התמותה לאחר שבץ מעבר להשפעה המשולבת של השבץ והתחלואה הנלווית באופן אינדיבידואלי.

החוקרים ביצעו מחקר עוקבה באמצעות 201,691 חולים בגיל 18 ומעלה שחוו שבץ איסכמי, דימום תוך-צרברלי או תת-עכבישי או שבץ בלתי מוגדר בשנים 1995-2012. בנוסף, נכללו 992,942 מבוגרים מהאוכלוסייה הכללית שהותאמו לחולי השבץ לפי שנת לידה, מין ותחלואה נלווית עצמאית באמצעות Charlson Comorbidity Index. כל המשתתפים נכללו במאגרי המידע הדניים הלאומיים.

במהלך חמש שנות המעקב השתמשו החוקרים בשיעורי תמותה שעברו סטנדרטיזציה (Standardized Mortality Rates-SMRs) על מנת להעריך את התמותה העודפת שלא הוסברה באמצעות ההשפעות המצטברות של שבץ ותחלואה נלווית כשהן פועלות בנפרד.

החוקרים מצאו ששיעורי התמותה לאורך 5 שנים עמדו על 48% והתכתבו עם SMR של 187 מיתות ל-1,000 שנות אדם. במשך 30 ימי השיא של תמותה לאחר השבץ (SMR,י180 ל-1,000 חודשי אדם) אינטראקציה עם תחלואה נלווית יצגה 23%, 34% ו-51% משיעורי התמותה לאחר שבץ בקרב חולים עם ציוני אינדקס צ'רלסון נמוכים (1), מתונים (2-3) או גבוהים (4+), בהתאמה. הקשר היה בולט במיוחד בחולי סרטן, במיוחד סרטן המטולוגי או גרורתי, ולאחר מכן בחולי מחלות כבד או כליה מתונות עד חמורות.

מסקנת החוקרים היא שלחולים במחלות סרטן, במיוחד המטולוגי או גרורתי, כמו גם לחולי מחלות כליה או כבד, סיכון מוגבר לתמותה שנה לאחר שבץ. סיכון זה גבוה יותר מהסיכון החזוי לתמותה בחולים אלה כאשר מחשבים את ההשפעה המצטברת של המחלות בנפרד.

מקור: 

Corraini, P. et al. (2017) Journal of Thrombosis and Haemostasis. 16 (2)