הקולג' האמריקני של רופאי החזה (ACCP) פיתח קווים מנחים המציעים שיטת ניקוד למטרת סיוע בהחלטה על טיפול ממושך בנוגדי-קרישה לאחר אירוע פקקת ורידים תסחיפית ללא אירוע מעורר (unprovoked VTE).

במחקר זה, החוקרים בדקו את ניקוד ACCP ככלי לחיזוי הסיכון לדימום במחקר עוקבה של 2,263 מטופלים בנוגדי-קרישה לזמן ארוך (1,522 מטופלים בנוגדי ויטמין Kי(VKA) והשאר מטופלים בנוגדי-קרישה פומיים ישירים (DOAC) השייכים למחקר האיטלקי START2.

 

החוקרים מצאו שעל פי ציון ACCP, מעל למחצית מהחולים הוגדרו בסיכון גבוה לדימום. עם זאת, שיעור גבוה יותר מחברי קבוצה זו קיבלו טיפול נוגד-קרישה למשך זמן העולה על שנה לעומת שיעור המקבלים טיפול זה בקבוצת הסיכון הנמוך.

כמו כן, מצאו החוקרים שבמשך 3,130 שנות מעקב (חציון 12, טווח בין-רבעוני 24,6), 48 תוצאי דימום התרחשו בעוקבה (1.7% לשנה בסיכון גבוה ו-0.95% לשנה בסיכון הנמוך).

סטטיסטיקת ה-C עבור ציון ACCP עמדה על 0.55 (0.63-0.48) בקבוצת הסיכון הנמוך, 0.50 (0.58-0.42) בקבוצת הסיכון הבינוני ו-0.56 (0.64-0.48) בקבוצת הסיכון הגבוה.

נמצא גם ששיעור הדימומים היה גבוה יותר ב-90 הימים הראשונים לטיפול (3% לשנה) ולאחר מכן (1.2% לשנה; סיכון יחסי עמד על 2.5 (4.7-1.3)) בכל שלושת הקטגוריות.

עם זאת, תדירות הדימום לא הייתה שונה במשך שלושת החודשים הראשונים בין אלו שטופלו ב-VKA לבין אלו שטופלו ב-DOAC. זאת לעומת התוצאות שנצפו לאחר שלושת החודשים הראשונים, שהדגימו ששיעור הדימום עמד על 0.5% דימומים לשנה בקבוצת ה-VKA לעומת 1.4% דימומים לשנה בקבוצת ה-DOAC.

לאחר ניתוח התוצאות החוקרים ציינו ששיעור הדימומים בניסוי זה היה נמוך יחסית. כמו כן, מציינים החוקרים שציון ה-ACCP לא חזה באופן מספק את הסיכון לדימום ועל כן מוצע שלא להסתמך עליו בתקופות טיפול ארוכות. על כן, יש צורך בפיתוח כלים חדשים להערכת הסיכון לדימום בזמן טיפולים נוגדי קרישה, לרבות באמצעות DOAC.

מקור: 

 Palareti. G. et al, Journal of Thrombosis and Haemostasis. (2018). 16 (10)