ידוע זה מכבר כי חולים עם שבר בעצם הירך המקבלים טיפול עם נוגדי קרישה דרך הפה, חווים שיעורי תמותה גבוהים יותר וזמן ארוך יותר עד לניתוח, בהשוואה לחולים שאינם מקבלים טיפול עם נוגדי קרישה. עם זאת, לא ברור עד כה אם קבלת טיפול עם נוגדי קרישה טרם הפציעה והעיכוב בכניסה לניתוח המתלווה אליו, קשורים להחמרה ביכולת קרישת הדם בזמן הניתוח או לעלייה בסיכון לפתח אירוע טרומבו-אמבולי לאחריו.
עוד בעניין דומה
החוקרים ביצעו סקירה שיטתית לאיתור מחקרים המשווים באופן ישיר את תוצאי קרישת הדם ואירועים טרומבו-אמבוליים, בין חולים עם שבר בעצם הירך שמקבלים טיפול עם נוגדי קרישה במתן פומי לבין כאלו שלא. החוקרים השתמשו במטה-אנליזות של השפעות אקראיות על מנת לאחר בין כל התוצאים הרלוונטיים (אובדן דם משוער, צורך בעירוי דם ופקקת תסחיפית לאחר הניתוח).
החוקרים הכלילו בסקירה 21 מחקרים עם סך של 21,417 חולים. הם מצאו כי אובדן הדם המשוער היה גבוה יותר בקרב חולים שקיבלו טיפול נוגד קרישה, בהשוואה לאלו שלא (הפרש ממוצע של 31.0 מ"ל, רווח בר-סמך 95%: 6.2-55.7). בנוסף, מצאו כי לחולים שקיבלו טיפול עם נוגדי קרישה היה סיכון גבוה יותר פי 1.3 להזדקק לעירוי כדוריות דם אדומות (יחס סיכויים של 1.34, רווח בר-סמך 95%: 1.2-1.51). עם זאת, נמצא כי שיעורי הפקקת התסחיפית לאחר הניתוח היו זהים ללא קשר לקבלת טיפול נוגד קרישה (יחס סיכויים 0.96, רווח בר-סמך 95%: 0.4-2.79 לפקקת ורידים תסחיפית; יחס סיכויים של 0.58, רווח בר-סמך 95%: 0.25-1.36 לפקקת עורקים תסחיפית). לבסוף, לא מצאו החוקרים השפעה של תתי קבוצות, בהתבסס על סוג נוגד הקרישה או מידת העיכוב בכניסה לניתוח.
החוקרים הגיעו למסקנה כי חולים עם שבר בעצם הירך שמקבלים טיפול עם נוגדי קרישה, חווים אובדן דם משמעותי יותר במהלך הניתוח והם בסיכון גבוה יותר להזדקק לעירוי של כדוריות דם אדומות. עם זאת, הם סבורים כי מידת העיכוב בכניסה לניתוח לא מפחיתה סיכון זה, היות ולא נמצא הבדל בשיעור האירועים הטרומבו-אמבוליים לאחר הניתוח. לדעתם, ההשפעה של הפסקה הולמת ובזמן של הטיפול נוגד הקרישה על הקטנת אובדן הדם וזירוז הכניסה לניתוח, בחולים עם שבר בעצם הירך, מצדיקה הערכה דחופה.
מקור:
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
