הסיכון ל-VTE בנשים בהריון גבוה פי ארבעה עד חמישה מאשר בנשים שאינן בהריון, והסיכון ל-VTE גבוה פי ארבעה לאחר ניתוח קיסרי בהשוואה ללידה וגינאלית. ההמלצות לגבי טיפול נוגד קרישה מניעתי אינן עקביות בכל ההנחיות הבינלאומיות, ו-VTE נותרה אחת הסיבות המובילות לתחלואה ותמותה אימהית.
עוד בעניין דומה
מטרת החוקרים הייתה להעריך את הצורך בנוגדי קרישה לאחר ניתוח למניעת תרומבואמבוליזם ורידי (venous thromboembolism - VTE) בהתבסס על שלושה קווים מנחים עיקריים.
המחקר בוצע במתכונת מחקר עוקבה רטרוספקטיבי שסקר את הרשומות הרפואיות של חולות שעברו ניתוח קיסרי בבית חולים שלישוני באיחוד האמירויות הערביות (איחוד האמירויות). הצורך בנוגדי קרישה הוערך באמצעות כלים קליניים מהקולג' האמריקאי למיילדות וגינקולוגיה (American College of Obstetricians and Gynecologists - ACOG), רויאל קולג' למיילדות וגינקולוגיה (Royal College Obstetricians and Gynecologists RCOG), American College of Chest Physicians (ACCP), ופרוטוקול בית החולים באתר המחקר.
במחקר הוכללו 1,134 נשים לאחר ניתוח קיסרי, בגילאי 18-55 שנים. רוב החולות (87%) היו בסיכון בינוני ל-VTE. על פי הכלים בבית החולים באתר המחקר, 90.7% נמצאו כמתאימות לטיפול נוגד קרישה מניעתי, בעוד שכלי ה- ACOG, RCOG ו-ACCP ציינו כי 0.5, 90.9 ו-36.7% היו מתאימות, בהתאמה. Enoxaparinי(LMWH) היה נוגד הקרישה העיקרי בשימוש ב-95% מהמקרים. רק מטופלת אחת פיתחה VTE במהלך תקופת המעקב.
החוקרים הסיקו כי הכלים לאומדן הצורך בנוגדי קרישה משתנים במידה רבה בהערכות שלהם, מה שמדגיש את הצורך בכלי אחיד כדי לבסס סטנדרט טיפול עקבי ולהנחות את הפיתוח של פרוטוקולים מבוססי ראיות, ספציפיים לאתר.
מקור:
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
